בקומת הייצור, במחלקת השירות, אצל אנשי המכירות, התחושה יכולה להיות טובה מאוד. יש עבודה. יש תנועה. יש יותר לקוחות מבעבר. עוד אנשים נוספו, עוד משימות נפתחו, עוד פגישות נכנסות ליומן. מבחוץ, ואפילו מבפנים, זה נראה כמו חברה שצומחת. אבל בחדרי ההנהלה, אותה תקופה יכולה להרגיש אחרת לגמרי. לא בהכרח כבלאגן גלוי, ולא כמשבר. יותר כמו מערכת שעובדת – אבל דורשת השגחה כמעט רציפה. לא כי היא עומדת לקרוס, אלא כי כדי לשמור אותה יציבה, יותר ויותר דברים צריכים לעבור דרך תשומת הלב של מעט אנשים.

עד לפני כמה שנים ישבו סביב שולחן הישיבות של החברה שלושה אנשים. היום, באותו חדר ובאותה שעה, יושבים שמונה (חוץ מהמייסד – האב). יש מנכ"ל, סמנכ"ל תפעול, מנהל מכירות, מנהלת כספים, ראש צוות שירות, ועוד כמה מנהלים שמחזיקים תחומים ברורים. החברה גדלה, נוספו לקוחות, התרחבו קווים, יש יותר אנשים, יותר תנועה, יותר מצגות. על הנייר, האחריות התחלקה. אבל כשמסתכלים על מה שמתרחש באותו ערב – העומס נשאר כמעט באותו מקום.

יש חברות שעובדות שנים ונראות יציבות. יש פעילות. יש לקוחות. יש עובדים. יש הנהלה. המחזור גדל, יש יותר פרויקטים, יותר עסקאות, יותר תנועה. על פניו, זו תמונה של חברה שמתקדמת. ובכל זאת, כשמסתכלים אחורה על השנה, משהו מרגיש לא פרופורציונלי. המערכת השקיעה הרבה יותר אנרגיה, אבל התוצאה הסופית לא משקפת את כמות העבודה שנכנסה אליה.